במלאות שנה לחוק הספרים מתפרסמות כל מיני כתבות סיכום, כביכול הייתה זו שנה רגילה שברגילות.
כאילו לא הייתה כאן מלחמה של חודשיים, שבמהלכה אנשים לא העזו להוציא את האף מהממ"ד, ובטח לא לקנות ספרים, שלא לדבר על עוד חודש של דיכאון לאומי כללי. בום, הלכה רבע שנה.
כאילו לא הייתה כאן קריסה של רשת חנויות הספרים הגדולה בישראל, שבעקבותיה נעלמו מהמדפים ספריהן של רוב ההוצאות במשך שבועות מורטי עצבים, ודיבורים על "תספורת הסופרים".
כאילו אין כאן עוני מתמשך ומחריף, שהוא-הוא אשר מונע מאנשים לרכוש כלאחר-יד ספר לעצמם או לילדם, במחיר סביר לחלוטין: 50-60 ש"ח, ולא 500-600 ש"ח, שאז היינו מבינים את קול השבר והזעקה.
כאילו לא קרסה הממשלה במלאות שנתיים – שוב, כמו באיזו רפובליקת בננות עם "דבש" – עקב ניהולו הכושל של העומד בראשה, ובכך שבה וחידשה (אולי מיחזרה?) את אוירת אי הוודאות, שבה אפילו לקנות ספר לנחמה (שלא לדבר על דירה) – אולי לא כדאי.

אז ראשית, הכתבות שקראתי מוטות בצורה בלתי רגילה כלפי מתנגדי החוק. מזל שראיינו לפחות את חגי ליניק בדה-מארקר. אלי לא פנו, אף ששבתי והתבטאתי ואני עדיין מתבטא בעד החוק בצורה נחרצת. וידעו טוב מאד למה לא כדאי לפנות, חס וחלילה הייתה נהרסת להם התזה עם כמה עובדות.
שנית, מבחינת הסופרים, המצב קודם-לחוק היה כה רע, עד שפשוט כבר לא היה אכפת לנו. שיקרוס הענף כולו מצידנו, אולי ככה מישהו יתעורר. וזה בדיוק מה שקרה: פתאום, כשגם הרשתות נפגעות בכיס, כשחרב סגירת הסניפים ופיטורי אויבים ופגיעה בפדיון מרחפת גם מעליהן – הן נזכרות להודיע שהענף בצרות! שהסופרים במצוקה! שספרים לא נמכרים! שהחנויות ריקות! שיש ירידה של 15% במכירות הכלליות ו-35% במכירות הילדים והנוער. זו ציניות שרק עליה אפשר לחבר סאגה משולשת כרכים.
בא אפילו נחמיה שטרסלר, שבדרך כלל די יודע על מה הוא מדבר ולפחות מוכר את עצמו כבקי ומומחה, יורד (שימו לב!) על חברי כנסת ש"לא ניהלו אפילו מכולת" (לא, אתה! באיזו זכות אתה "עורך בכיר לכלכלה ולחברה"? הרי לא ניהלת אפילו פיצוציה! או במילים אחרות: מה הקשר?) – ומוסר בעצמו במאמרו התמוה נתונים לא נכונים. לא כל השוק ירד ב-35%!
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2555161

שמעו-נא,
החוק לא חף משגיאות ובעיות, בעיני דרוש קיצור של תקופת ההגנה, והנקודה שהוא צריך לתקוף היא העמדה הכוחנית (מאד) שיש לרשתות השיווק כדואופול (יש רק שתיים והן חולשות על כל השוק, וגם מחוברות עסקית [או היו מחוברות] עם הוצאות ספרים גדולות שאת מוצריהן יש להן אינטרס לקדם. ממש "תחרות חופשית" [גילוי נאות: 3 מספרי התפרסמו בהוצאת כנרת זב"מ, שותפתה של "צומת ספרים", ואף על פי כן אני כותב את דעתי בצורה חופשית. אולי זה יעיד יותר מכל על מצוקתו של סופר שמרגיש שכבר אי אפשר לפגוע בו. זו כמובן טעות, ואפשר לפגוע בי ובספרי בכיף, אבל אני לא רואה סיבה להישאר במקצוע הזה אם אני מפחד.]).
הנורא מכל הוא שעמדת כוח זו נוצלה שוב ושוב, בלא הנד עפעף, לא פעם כתוצאה של קרבות אגו אישיים, ותמיד על חשבון האנשים שבכלל בוראים את הענף ומפיקים את "מוצריו": הסופרים והסופרות! אותנו לא ספרו! את היצרנים, את הפרולטריון, את מי שכורה את היהלומים במכרה המפוחם הזה! אותנו!
בא החוק ולפחות שינה את זה.

בהחלט:
*יש צורך להגביל את ההנחות שרשתות יכולות לדרוש ל-42% מהמק"ט, ואז החוק יפעל כמו שצריך, וגם יתאפשרו הנחות, ואולי אפילו אפשר יהיה להסתפק בתקופת הגנה של 6 או 9 חודשים.
*יש צורך בהחרגת ספרי ילדים ונוער מהחוק ולפחות מחלק מסעיפיו.
*יש צורך בהחרגת מכירה לספריות, לבתי ספר, למוסדות בפריפריה, לסופרים שמעוניינים למכור באופן פרטי.
החוק הגביל את פורענות השוק. לפעמים בהגזמה, לפעמים במקום הלא נכון, ולפעמים את המקום שהיה צריך להגביל – לא הגביל. אבל טוב ומזל ותודה לאל שנחקק – בשביל הקוראים ובשביל הסופרים.

המצב אפילו לא כזה נורא, אגב.
הציבור נכנס לחנויות בהמוניו. אני מסתובב בלי סוף בחנויות ספרים, והן מלאות מפה לפה. אנשים קונים ספרים. קצת מתפלאים בקופה, אבל כשנאמר להם שזה "ספר חדש", הם נזכרים בחוק וקונים אותו בכל מקרה, אם נכנסו לחנות למענו. ולפעמים הם קונים אותו כי "היי, זה בסך הכל 60 ש"ח! מה אני עושה עניין?" – או אפילו מניחים אותו ולוקחים משהו מהמבצעים. לא נורא.
מי שמספר לכם שחנויות הספרים שוממות, משקר לכם ומנסה להפחיד אתכם, כמו שעשה זאת לפני החוק, כשניבא לשוק ירידה של 60% במכירות.

אומרים לי שסופרים חדשים נפגעים ולא מצליחים להוציא ספר בקלות. ואני אומר: טוב מאד. אף אחד לא צריך להוציא ספר בקלות. זו צריכה להיות משימה קשה שבתוכה נכללים כמה ביקורים בגיהינום. כשאני הוצאתי את ספר הביכורים שלי עבדתי עליו 4 שנים רצופות בתלאות. אף אחד לא עשה לי הנחות. עד שהגעתי לפרסומו קיבלתי מכתבי דחייה (על ספרים אחרים שקדמו לו. הוא התקבל מיד) מהוצאות מכובדות, שמה שניהל אותן הוא שיקולים אמנותיים של איכות, ולא של "כמה מהר אפשר להפיק את השיט הזה כדי שיהיו עוד 3 ספרים לצרף להוא שבכלל לא רצית, במסגרת ה-4 במאה".
לסופרים חדשים לא צריך להיות קל. לא לכתוב, לא לפרסם ולא להצליח. צריך להיות להם קשה ומפרך כי זו העבודה. התוצאה של עמידה בקשיים כאלה היא כמעט תמיד ספר ששווה לקרוא אותו, כי כתיבה היא תמיד שיקוף של מאבק סיזיפי, תצלום רנטגן של קשיים איומים שאולי בכלל לא צלחת, רק הנצחת.
כשהיה צורך בהצפת השוק בספרים, יצאו פה המון ספרים גרועים, בינוניים, רבע אפויים, לא ערוכים, זרועי שגיאות הגהה לכל הפחות. זה צד אחד של הרעה החולה הזו. צד אחר הוא שבגופם הם חסמו את הגישה לרעיון הטוב, לכתיבה המרגשת, לסופרת הזו שמגיע לה שקולה יישמע, אבל מי ייקנה איכות במבצע?
זה לא מוגבל לתחום הספרות, אגב, ואפשר להסביר את זה בקלות יתר דווקא בעזרת תוכניות הריאליטי-זמר, שם כל "מתמודד" שלא באמת מתמודד עם שום דבר, לא רק עושה קאבר מלודרמטי ומחרבן שירים מצוינים, אלא חונק בעצם עמידתו על הבמה איזה מתי כספי צעיר בן 15, שספון בחדרו עם תקווה קטנה וגיטרה משומשת ומוכן ללכת ולעבוד קשה ולהופיע בחינם בכל מועדון שומם שיסכים להעלות אותו על במה, מביט בטלוויזיה ביפים ובצווחנים ששרים שירים של אחרים תוך כדי שהם מספרים על הכלב המת שלהם, ואומר: אין לי סיכוי. אולי אחר כך הוא מנגן את "סוף היום", כי זה על כלב מת.
ככה גם עם סופרים.

כשלחוק הזה יימלאו שנה נורמלית במדינה נורמלית, שבה אדם יכול לקנות לעצמו לחם בלי לעשות חישובי אימה – אז נדבר. מי שמונע מאדם לקנות ספר נאה לשובב בו את נפשו, הוא קודם כל ראש הממשלה הכושל שלכם, על כלכלת העוני הדורסנית שהוא מנהיג זה עשורים.
לא הרבה אחריו ממוקמות הרשתות החמדניות, שיכולות למכור לכם ספרים חדשים במחיר הוגן, אך פשוט מסרבות לעשות זאת. איך? הן דורשות מהמולים הנחה של 60%! שישים! הן יכולות לדרוש 42% – מספר הזהב שיישקם את השוק כולו – אבל בוחרות שלא.
כתוצאה מכך הן מאלצות את המו"ל לקבוע מחיר גבוה לספר, כי הוא הרי חייב לשלם לסופר את התמלוגים שנקבעו בחוק, לממן את הוצאת הספר ושיווקו, וגם להרוויח איזה שקל-שניים על כל עותק, לא? ככה יוצא ספר ב-79 ש"ח.
מי יוצא הרשע מכל הסיפור? הסופר, שכביכול החליט שהספר שלו יעלה 70 ש"ח. הוא, אגב, לא מחליט שום דבר בעניין הזה, אלא מגלה כמה עולה הספר שלו קצת לפני הדפוס, כשסמל הש"ח כבר רשום על הכריכה מאחורה. המו"לים? הציבור בכלל לא יודע מי אלה. החנויות? מסכנות, הן רק קורבנות של הסופרים החמדנים.
זהו הפלט של מכונת השקרים המשומנת: הסופרים הם הנבלים.
עובדות?
הרשתות הן אלה שבסופו של דבר אחראיות על הירידה במסחר בענף, ועל התייקרותם הדווקא-די-נסבלת של ספרים. הן אלה שלכאורה מונעות מהציבור לקנות ספרים (הבעיה היא שהוא כן קונה. פחות, אבל קונה, כי הוא מסתגל – בהצלחה, על אף המלחמה, על אף העוני – למציאות החדשה). הן אלה שיש להן אינטרס להציג את החוק ככושל, ולטעון שהענף כולו בקריסה. הן בעלות האינטרס להחזיר את המצב לקדמותו – מה שאסור בשום פנים ואופן שייקרה.
לא הסופרים, לא הסופרות, לא החוק החדש, לא הורביץ ולא לבנת. אתם מחפשים כתובת? זו הכתובת.
ושלא יספרו לכם סיפורים.

19 תגובות

  1. שאול

    יונתן יבין תוקף מִסְפּרים, אך במקום להביא נתונים משלו, מסתפק באנקדוטות: ראיתי הרבה אנשים בחנויות הספרים וכו' וכו' שלא לדבר על פסקאות מלאות הפאתוס על אודות העוני הפושה החברה הישראלית. יונתן, במקום לספר בדוקות, עיין נא בנתונים רשמיים של הלשכה לסטיסטיקה, תכמת את כמות הטיסות היוצאות והנכסות, ובעיקר תבין של התערבות ממשלתית בשוק החופשי נגמרת באסון, במוקדם ובמאוחר.

    1. שאול אחר

      ובכן – לא "כל התערבות ממשלתית בשוק החופשי נגמרת באסון". זו סיסמה שיקרית ושטחית של כמה כלכלני (קלקנים?) משלהי המאה ה-19. אין כלכלן (מקצועי, לא פרשן בכיר ולא כוצב מאמרים) שלא יגיד לך שאלה כמעט שטויות גמורות, ואני מדבר דווקא לא על סוציאליסטים או סוציאל-דמוקרטים (רחמנא ליצלן). שוק שיש בו דואופול דורסני הוא הכל חוץ משוק "חופשי". והנה הניסוח הנכון של התיאוריה על התערבות בשווקים, דווקא על בסיס של כלכלת שוק: בכל מקום שיש בו כשל שוק, התערבות לא רק שאינה מילה גסה – היא אפילו חובה של השלטון. בשוק הספרים היה כשל שוק נורא. לכן ההתערבות היתה לא רק מוצדקת, אלא חובה ממש. המצב השתפר (וכל ילד ידע שתידרש תקופה של הסתגלות מצד כולם, כולל צרכנים) לא רק מבחינת הסופרים (עניין פעוט למקדלמי סיסמאות על שוק חופשי, אבל בנפשה של התרבות – שאגב, אינה "שוק חופשי" לגמרי אף פעם ובשום מקום), אלא גם מבחינה זו שניתן למצוא בחנויות, אפילו די בקלות, קלאסיקות (מקור ותרגום), כי הרדיפה אחרי המבצע הבא נרגעה קצת. יופי!

  2. רחלי אידלמן

    ליונתן שלום,

    אתה צודק בצורך להוריד את ההנחה לרשתות הספרים. אבל אינך צודק לגבי תקופת ההגנה. בצרפת גרמניה, שוייץ אוסטריה סקנדינביה תקופת ההגנה היא שנתיים. וזה עדיף. הנחות עושים בשבוע הספר וזה מספיק אם המו"לים והסופרים רוצים להתקיים.

    כך היה נהוג בארץ עשרות שנים והמו"לות התקיימה בכבוד ואף היו מאות חנויות ספרים פרטיות שנעלמו מן הנוף בשנים האחרונות. חייבים לאפשר להן לשוב אלינו כי המגוון שהן מציעות עשיר יותר מן הרשתות שבוחרות ספרים לפי היקף המכירה של העותקים במחשביהן, ולא לפי תכנם.

    1. יונתן יבין

      רחלי, אני לא לגמרי משוכנע שצריך לקצר את התקופה, אני מציע להרהר בכך מקץ שנה, כי פתאום 18 חודשים נראים כמו זמן ממושך מדי – בגלל שזו מדינת מלחמה ועוני, בגלל שאיש לא חזה את קריסת סטימצקי ומכירתה. יכול להיות שאם יעשה הצעד הנדרש ותושת מגבלה על ההנחות שרשתות השיווק יכולות לדרוש מהמו"לים, תקופת ההגנה הקיימת אכן תהייה לרועץ לשוק, שיהיה איזה אובר-קיל מבחינת תיקונו.

  3. שאול

    בארצנו הקטנטונת מתגוררים כ-8 מיליון איש. מתוכם כ-20% הם ערבים שלא נמנים עם קהל היעד האולטימטיבי של עמוס עוז ושות'. 20% נוספים הם חרדים ודתיים, שברובם המוחלט לא צורכים ספרות חילונית. ניקח בחשבון את העולים שכמחצית מהם, אם לא יותר, מעדיפים ספרות בשפות האם שלהן (רוסית וכיו"ב). אם נזיז הצדה את התקינות הפוליטית, נגיע למסקנה כי אחוז גבוה מקרב המזרחים מעדיף את קובי פרץ על פני מאיר שלו. הווה אומר שקהל היעד של סופר ישראלי עומד על מיליונים בודדים של אנשים, סדר גודל של עיר אירופית לא גדולה במיוחד.

    ספר ממוצע יוצא לאור ב-5000 עותקים. המפיצים גורפים כ-70% מהרווח. העלות העצמית של כל עותק היא, נניח, בין 5 ל-10 ש"ח. המעצבים והמאיירים אף הם עולים כסף. יוצא אפוא שבידי ההוצאה יישארו פרוטות שחוקות, ואילו המחבר יקבל פירורים של פירורים, בלי קשר לחוק כזה או אחר. למה? כי גודל המדינה כן קובע.

    בניגוד למוצרי צריכה אחרים, הספרים לא נחשבים לפריט חובה שאין לו תחליף. מה גם שעלותו של ספר ממוצע גבוה מדיי ביחס לשכר הממוצע במשק. בארה"ב המשכורת הממוצעת היא 6000 דולר, ואילו ספר ממוצע עולה 25 דולר. שכר חודשי ממוצע בארץ הוא 9000 ש"ח, ואילו ספר עולה 80 ש"ח. לכן למבצעים הייתה הצדקה כלכלית איתנה.

    ספר נועד לבדר (אתה יכול לקרוא לזה בצורה יותר עדינה, כגון "לתת חומר למחשבה"). בעידן הטלוויזיה הרב-ערוצית, משחקי המחשב והאינטרנט לספרים יש לא מעט מתחרים הרבה יותר אטרקטיביים וקלים לעיכול. כפי שציינתי, ספר הוא לא אקמול או חבילת חיתולים שאותם יקנו בלאו הכי וכמעט בכל מחיר. הצרכן התרגל ל-3 ספרים ב-100 ש"ח? לא תהיה לו שום סיבה לקנות ספר בודד ב-70 ש"ח – במקרה הטוב הוא יילך לספרייה או יקנה 3 ספרים ישנים ב-100 ש"ח, במקרה הגרוע הוא ישחק אנגרי בירדס או יוריד סרט בטורנטים. 

    אפשר לעשות אלף שמיניות באוויר ולספר על חשיבותה של התרבות העברית והספרות היפה שלה, אך הלקוח לא טיפש ולא אידיאליסט.

    1. מיכל

      איבדת את הקרדביליות שלך עם רשימת הפתיחה צרת האופקים איתה פתחת.  ככל הנראה אינך מחבב אנשים, מחוץ להיכל ההשתקפיות המקיף אותך שבו כולם זהים. לא פלא שאינך מוצא ערך בספרות. 

    2. יונתן יבין

      שאול, בלי שום קשר לפוליטיקלי קורקט, ובהחלט עם קשר לכך שאני נשוי לאשה ממוצא מזרחי, ושיש לי כתוצאה מכך בן שהוא חצי מזרחי וחצי אשכנזי – אני מוחה בחריפות על קביעותיך המשונות והמקוממות. לא זו בלבד שמשפחתה של אשתי חובבת קריאה מושבעת, אלא שהכרתי בחיי כמה וכמה אשכנזים ואשכנזיות שמעדיפים לאנפף בקניונים ושלא פתחו ספר מאז שקראו (וגם זה בטעות) את "השביעייה הסודית" בכיתה ה'.

      אתייחס ברצינות רק לכך שאתה עצמך מגיע לשוק של "מיליונים בודדים". אם היה לי שקל מכל אחד מאותם מיליונים, הייתי מאד מבסוט מהתמלוגים שלי.
      במציאות (ודאי בזו שלאחר החוק), ספר שנמכר ב-2000-3000 עותקים, מרגיע את המו"ל על שלפחות לא ממש הפסיד עליו. בערך מעל זה מתחילה הקופה לרשום רווח. ספר שמוכר 5,000 גורם להוצאה לחייך, ב-10,000 (ספר כסף) כבר שולחים לך סלסלת שי קטנה הביתה ו-20,000 (דורית רביניאן האחרון, למשל) זה ספר "זהב" שמוציא את כל הצדדים מרוצים. סופרים בודדים, מהגווארדיה הגבוהה (שליו, גרוסמן, עוז) – מגיעים ל-100,000 עותקים, לפעמים קצת יותר ולפעמים קצת פחות. אלה המספרים.

      אף אחד שאני מכיר לא נמצא בתחום הזה כדי להפוך למולטי-מיליונר, אבל כל מי שאני מכיר בתחום הזה חושב שאם הקהל אהב אותו והצביע בארנק, מן הראוי שחלוקת הרווח תהייה קצת פחות מקוממת מ"רשתות השיווק מרוויחות בגדול, ההוצאה שורדת בקושי, הסופר מקבל שקל". זו היתה תמונת השוק קודם לחוק, וברוך שפטרנו.

  4. מרב זקס-פורטל

    יונתן, אני מסכימה אתך בהחליט לגבי העובדה שלא צריך להיות קל להוציא ספר אבל בוא ניקח בחשבון שמדובר בסופר ראוי, בספר טוב שזכה להוצאה משקיעה והנה הספר מגיע לחנויות, יש אפילו יחסי ציבור ואנשים מבקשים לקנות אותו. אבל אז רואה הקונה שהספר עולה מחיר מלא ואומר לעצמו, במחיר הזה אני אקח את עוז החדש ואת זה אקנה בהמשך, שירד המחיר. אבל אז, כשיורד המחיר, מי זוכר בכלל את הספר. מזמן הוא ירד מהתצוגה (בהנחה שהיה שם), מזמן יצאו ספרים חדשים והוא נשכח לגמרי.  

    1. יונתן יבין

      מרב, יפה אמרת, רק שהזכרון הקולקטיבי בענף כנראה מאד קצר, ותודה ללוביסטים העקשניים שמנסים עדיין למחוק את החוק, אף שהוא כבר עבר.
      מה פירוש?
      כולם מעדיפים פתאום לשכוח שלפני החוק היתה הצפה של השוק. למבצעים של 4 במאה דרושים 4 ספרים חדשים כפול המון-המון. זאת אומרת שהרשתות זקוקות לייצור מוגבר של ספרים מצד ההוצאות, מסיבי ולא פעם פיקטיבי. התרגום המעשי של זה הוא הוצאות שמוציאות – המון כסף ביחד עם ספרים חצי אפויים – ובכך הולכות ופושטות את הרגל. למה? כי הרשתות כופות על ההוצאות את שיטת הקונסיגנציה. ספר שנמכר ללקוח – תקבלו עליו את חלקכן. ספר שלא נמכר ללקוח? יוחזר להוצאה, שתיתקע איתו. ונגיד ש-2 ספרים הצליחו ו-8 לא, מה לעשות עם 16,000 עותקים? לדחוף אותם למחסנים, כמובן. ומי יממן את שטחי המחסנים הללו ואת שירותי האיחסון? ההוצאה, שממילא מרוששת. פשוט נהדר.
      זאת לומר, שלרשת השיווק יש אוטומטית אינטרס מסחרי לגרום לייצור מוגבר כזה ויותר מזה: להחזרת אלפי עותקים להוצאות, כי הוצאה מרוששת היא הוצאה שתסכים לכל תנאי במשא ומתן, ובלבד שתזכה לעוד קצת קמצן. סליחה, חמצן.

      זה מביא אותנו גם לנושא הסופרים החדשים. נכון, היה קל להוציא "ספר" בתקופה הזו, כי היתה דרישה אינפלציונית לספרים שימלאו את ה-4 במאה. אבל כמה ספרים כאלה נמכרו וכמה מהם נגרסו? האמת מאד לא תנעם לאותם סופרים חדשים ש"זכו להגשים חלום" שהלך אחר כך למגרסות בחדרה (מחזור נייר, שלו מוכרות ההוצאות את כל העותקים הללו כדי לנסות לפחות להציל מעט מהכסף שבוזבז). וכיוון שהם "סופרים חדשים" ולא היה להם ביקוש (למה שיהיה? מי הכיר אותם אז? בדיוק מי שמכיר אותם היום), מיהרו להעיף אותם מהמדפים לחדר האחורי בחנות. זו שיטה, כך היא פעלה, אני מכיר אותה מבפנים – היטב. ואני מדבר כסופר שספרים שלו בני עשור ויותר עדיין נמצאים על מדפי צומת ספרים וסטימצקי, כי הם נמכרים, וזה אינטרס של רשת שיווק: למכור.

      להגנתן של הרשתות אומר גם משהו: הן גופים כלכליים, שנמדדים ברווח והפסד. לא פילנטרופים ולא פטרונים של אמנות. החוק הזה נחוץ משום שהרשתות התנהגו כמו גופים כלכליים בעלי כוונות רווח, כלומר מיקסמו את הרווחים שלהם על גב הגורמים המייצרים. הבעיה היא שאין גורמים יצרניים חלופיים. אם הוצאות הספרים יקרסו, לא יהיה מישהו אחר שיספק את הסחורה – ובאיכות כזו. אם העורכות המצוינות שלי בעם עובד ובכנרת זב"מ לא יערכו את ספרי – הם יהיו הרבה פחות טובים.

      בגלל זה צריך את החוק, וחבל שהוא לא נחקק באהבה ובהסכמה עם כל הגורמים, אלא נכפה הר כגיגית, בסופו של דבר, על כולם. מה שהוא אומר, בשורה התחתונה והאכזרית: לא חיים יותר על חשבון הסופרים הפרייארים.

      האמיני לי, סופרים חדשים מוכרים היום בדיוק מה שהם מכרו פעם. כלום. והנחמה היחידה מכל הסיפור היא שלא ייקחו אדם תמים ששירבט משהו לא מוכן, יגידו לו שזה מוכן ויוציאו ספר שמראש הכתובת שלו היא חדרה.
       

  5. יובל אלבשן

    הייתי מאוד רוצה להשתכנע מדבריך שהחוק (שאני בהתחלה התנגדתי לו ואח"כ תמכתי כחלק מסולידריות) הוא טוב אבל קשה להשתכנע מהדברים שנכתבו. בין השאר שתמיד היו פה מלחמות ו"התשות" וגם העוני לא חדש למרבה הצער. בין השאר משום שהחנויות שבהן אני מסתובב כן שוממות. בצומת ספרים בקריית גת ריק כל יום שני שאני מגיע והיה שם תמיד מלא. כך גם בקניון בראש פינה ובבאר שבע ואפילו בעמק רפאים בירושלים. אז מהפרספקטיבה שלי הציבור מדיר את רגליו וכן, 60 שקלים זה סכום לא מבוטל להרבה אנשים במדינה הזו. להרבה מדי.
    אז אולי זה לא משנה מבחינת תזרים ההכנסות ל"סופרים" (מין גוף לא ברור לי אבל שיהיה) אבל הנגישות לתרבות בהחלט ירדה.

    ואגב, אני עוד יותר לא משתכנע מהתפיסה שכדאי שלסופרים יהיה קשה ולא יילך "בקלות" (זה יתרום לתפיסת האמן הסובל שלהם? למה זה טוב? בדרך זו רק בני משפחות אמידות יוכלו לנסות ולכתוב.) ומגם לא משנאת הספרים שנקנים "רק כי יש מבצע". לא מעט ספרים מעולים שקראתי נרכשו כך לכאחר יד ואחר כך הלב מאן להפרד מהם.

    1. יונתן יבין

      יובל, איני מיסיונר ולא אנסה לשכנע, אבל עניתי למרב דברים שרלוונטיים לדעה שפרסמת.

      כן אגיד שהמצב כרגע במדינה מחריד, ושטעות לחשוב שהוא היה כך תמיד. רק לפני 17 שנה השתזפנו להנאתנו בבועת ההייטק, וקצת קודם לכן ישראל זרחה בחדווה לקראת השלום הצפוי עם הפלסטינים. יש לכך השפעה ישירה לא רק על מה שישראלי מוכן להכניס לסל הקניות שלו (ותרבות עוברת לאחור בסדר העדיפויות אחרי מזון, קורת גג ובטחון) אלא גם על ההדחקות הקלילות שהוא מבקש לעצמו, כדי לשכוח מהמציאות חסרת האופק הזו. 

      כל אלה פועלים בצורה איומה נגד ספרים ונגד קריאת ספרים. אי אפשר להתעלם מהמציאות האובייקטיבית הזו, שלא היתה כזו תמיד. וצריך לצרף אל המילה המסוכנת "תמיד" גם את הייצור ההמוני והזריז של ספרים, שגם הוא בסך הכל בן שני עשורים בקושי. אני זוכר את עצמי מתרוצץ עם דיסקטים ומגיש כתבי יד מודפסים ככותב צעיר, כי לא היתה עדיין אפשרות למשלוח במייל. אז את 20 השנים (נניח) שבהן יש ייצור זריז והמוני של ספרים (מהיום למחר בכריכיה ומחרתיים בחנות), צריך לשפוט כתקופה נפרדת. אם אתה מצרף אליה את הייאוש הכללי, את הקושי הקיומי חוצה שדרות העם ואת חוסר הערבות המוחלט לעתיד פנסיוני, אתה מקבל בסוף המשוואה את אי יכולתו האובייקטיבית של האזרח לרכוש השכלה נוספת (בדמות העשרה ספרותית) לעצמו ולילדיו.

      אתה רוצה לדעת מהי מדינה תקינה בעיני? זו מדינה שבה אנשים לא עושים עניין מרכישה של ספר ב-50-60 שקלים, ושאנשים בפריפריה מקבלים סבסוד (דרמתי!) לספרים. זו מדינה שבה רכישתו של ספר אינה בכלל עניין לשיקול דעת מתמשך, כי לכל אחד יש יכולת, בסיוע המדינה או עצמאית, לרכוש ספר. ושכל העסקאות האלה לא נעשות על גבם של הסופרים, שהם שכבת עוני בפני עצמה.

  6. אורי פרץ-שרון

    מראש הייתה תמוהה בעיניי כוונת הממשלה להעלות את המחיר של מוצר תרבות חשוב כמו ספר, שהשוק החופשי הוריד את מחירו. ההסתכלות על חלוקת התמלוגים מספר בודד נראית הוגנת וראויה יותר אחרי החוק, אבל כשבוחנים מה קרה לכלל הספרים, כלומר לשוק, הנתונים (כפי שדווחו במספר כתבות שעסקו בנושא) עגומים מאוד ונראה שכמעט כולם מרוויחים פחות: החנויות, המו"לים, המפיצים והסופרים.
    והמפסיד הגדול הוא כמובן הקורא. פעם קראנו הרבה ובזול, וכעת אנחנו קוראים מעט וביוקר. ונראה שענפים מסוימים כמו ספרות ילדים ונוער וספרי ביכורים סובלים יותר מאחרים.

    חוק הסופרים בא לתקן עוולות שחשוב היה לתקנן, אבל נראה שהוא גרם נזק ולא תועלת.

    1. יונתן יבין

      אורי, המסקנות שלך מאד לא מבוססות. כתוצאה מחוק הספרים נפגעו בעיקר רשתות השיווק, שלא הסכינו מבעוד מועד להקל קצת את הלחץ על ההוצאות, כדי שאלה בתורן יוכלו לתגמל מעט יותר את הסופרים. כתוצאה מהחוק הסופרים מקבלים יותר כסף גם אם הם מוכרים פחות ספרים. אני רוצה במאמר מוסגר להגיד שצריך כנראה להבדיל בצורה ברורה בין קוני ספרים לקוראי ספרים, מי שקנו 40 ספרים במבצעים וקראו אולי 3 מהם, ומי שנכנסים לחנות כדי לקנות את החדש של — כי זה הספר שהם רוצים.
      אחד מהדברים החשובים שהחוק הזה השיג, הוא פגיעה בזילות המתמשכת בספרים ובהתייחסות אליהם כאל עגבניות שנרכשות לפי הקילו. זו כאילו היתה ג'סטה לקונים, שהגדילה את מאגר הקוראים והרחיבה את התרבות בעם, אבל ברצינות: אתה רואה פה מדינה אוריינית שמלאה בקוראים, או סתם עוד ישראליאדה ששמחה "לדפוק את השיטה" כי נתנו לה מבצע 4 במאה? היית יכול להחליף את הספרים במכנסיים מסין, והישראלים היו קונים. לקרוא? זה כבר סיפור אחר.

      וכבר נאמר די על כך שבמבצעים הללו הקונים הוציאו יותר ממה שרצו, משום שאילו היו נכנסים ורוכשים את הספר שתכננו לרכוש, היו מוציאים 50-60 ש"ח. והנה בכל כניסה שלהם לחנות הספרים, ארנקם מתרוקן ב-100 ש"ח. האם הספר שהם רצו לקנות נמצא בשקית? לא. המוכרת המליצה על משהו יותר טוב. מעולה. ספר החודש. זה שאם תמכור מספיק ממנו, תקבל סופשבוע בבולגריה. 

  7. יעל ענבר

    אורי, לא "השוק החופשי" הוריד את מחירו של הספר, אלא מלחמת חורמה בין שתי הרשתות הגדולות. המחיר לפי משקל לא שיקף את המחיר האמיתי, לא ברמה המעשית (עלויות ההפקה) ובוודאי שלא ברמה שאי אפשר לכמת אותה, הערך התרבותי החיוני כל כך. חברה תקינה לא יכולה להתקיים בלי תרבות. יש ספרים חשובים יותר, יש ספרים זניחים יותר, אבל אי אפשר לוותר על עצם קיומו של עולם תרבותי.
    שורש הרע, כפי שאמרו פה לפני כן, הוא אחוז ההנחה שדורשות רשתות הספרים – האם הגיוני שבתחום כלשהו החנות שרק מוכרת את המוצר תדרוש כ-70% מהמחיר (ובלית ברירה גם תקבל, כי החלופות בשלב זה דלות מאוד), בעוד שכל העוסקים במלאכה יסתפקו ב-30%? והרבה מאוד אנשים עוסקים במלאכה: לא רק הסופרים, אלא גם המתרגמים והעורכים והמגיהים והמאיירים ובתי הדפוס והמשווקים והמפיצים וכמובן המו"לים עצמם (וסליחה אם שכחתי מישהו). שוק "חופשי" לא היה מאפשר עיוות כזה. אילו הצד הזה היה מוסדר, מחירי הספרים היו יורדים.
    החוק באמת גרם נזק, אבל רק מפני שהמחוקק עשה חצי עבודה, כנהוג במחוזותינו. סביר להניח שזה לא היה מתוך חוסר הבנה מוחלט של השוק, אלא מתוך כניעה ללחצים של בעלי המאה. גם זה נהוג במחוזותינו.

    1. אורי פרץ-שרון

      היי יעל,

      אני חושב שבדיון על החוק נהוג לערבב שני נושאים שאינם קשורים זה לזה ישירות:

      נושא אחד הוא חלוקת ההכנסות ממכירת הספר בין כל הגורמים המעורבים.
      בעניין זה אני מסכים איתך – הרשתות נוטלות לעצמן חלק ניכר מההכנסות.
      לא שמעתי על מקרים שזה מגיע ל- 70%, למיטב ידיעתי הן נוהגות לקחת בין 55-60% כיום, אחרי חוק הסופרים, ולפניו האחוז שגבו היה נמוך יותר.
      האם זה אחוז מוצדק? איני יודע. זה לא זול להחזיק חנות בקניון מוביל שפתוחה מבוקר ועד ערב. בשורה התחתונה – למרות ששכר המוכרים נמוך, הרשתות אינן מאוד רווחיות.
      אני מסכים איתך שאם האחוז אינו מוצדק ונוצר עיוות בשוק בגלל הדואופול סטימצקי-צומת ספרים יש מקום שהרגולטור יתערב, אבל חוק הסופרים דווקא בחר לא להתייחס לסוגיית חלוקת ההכנסות (ורבים מצרים על כך) וקובע רק את חלקו של הסופר – מינימום 8%.
      דרך אגב, במדינות רבות בעולם נוהגת דווקא הממשלה – זו שחוקקה את חוק הסופרים – לוותר על חלקה בעוגה, כלומר על ה- 18% מע"מ שהיא גובה על כל ספר שנמכר (יותר ממה שמקבלים הסופר, המו"ל והמפיץ, כל אחד מהם בנפרד!). אבל ממשלת ישראל העדיפה להתערב בכיסם של הסופרים, המו"לים והחנויות בלי להכניס יד לכיסה שלה.

      הנושא האחר הוא מחיר המכירה של הספר.
      את כותבת שמחיר הספר "לא שיקף את המחיר האמיתי" ומתכוונת לעלות האמיתית. אבל מרבית העלות של ספר איננה עלות משתנה לפי עותק (כמו עלות הדפוס, השינוע וכד' שמגיעות יחד לפחות מ-10 ש"ח) אלא היא עלות קבועה (שכר העורכים, שכר המעצבים, עלויות שיווק וכד'). כדי לכסות את העלות הקבועה זה לא משנה בכמה נמכר עותק בודד אלא כמה הכנסות יצר הספר על כל עותקיו. בעניין זה לכולם יש אינטרס משותף, החל מהסופר, המשך במו"ל וכלה בחנות: להגיע למרב הרווח – כי הרווח יתחלק בין כולם. כאן דווקא כוחות השוק קבעו שהמחיר האופטימלי לספר כדי למקסם את הרווחים של כולם הוא כ-35 ש"ח. באה הממשלה והתערבה, מחיר הספרים עלה ועומד כיום על כ-70 ש"ח, וראה זה פלא – הסתבר שחוקי השוק החופשי צדקו והממשלה טעתה, וכעת כולם מרוויחים פחות.

      כל זה היה אולי נסבל אם הממשלה הייתה מתערבת כדי להגן על הצרכן, אבל חוק הסופרים פוגע גם בצרכנים, כלומר בציבור הקוראים, שכעת נאלצים או לשלם יותר או לקרוא פחות.

      1. יונתן יבין

        אורי, כמה הערות מצדי.

        א. השיעור של 65% הוא אמיתי ושריר וקיים. זה לא שיעור הגיוני מתקבול המכירה בשום ענף אחר. זו פשוט דריסה ורמיסה של הגורמים היצרנים, של הכורים במכרה, וניתוק הכבלים של הקרונית שמסיעה אותם למטה.
        ב. מדוע הסופרים או ההוצאות צריכות לרעוב כדי לממן את השכירות היקרה של סטימצקי באיזה קניון נחשק? מה שאמור לממן את השכירות במקום כזה, הוא הפדיון המוגבר בגלל המיקום. אתה ברצינות חושב שאת ההוצאה הזו צריך לגלגל על גבן של הוצאות הספרים והסופרים?
        ג. לגבי מע"מ – אני מסכים אתך לגמרי. ספרים צריכים להיות מוצרים פטורי מע"מ, נקודה. בוודאי ספרי ילדים ונוער.
        ד. לגבי עלות הפקת הספרים: זה לא נכון שהיא לא משתנה! ודאי בספרי ילדים, אך גם בספרי מבוגרים, מן הידועות היא ש-2000 העותקים הראשונים הם היקרים ביותר, משום שבתוכם מגולמת כל ההוצאה, מעלויות החוזה, דרך העריכה, ועד להפקת הדפוס. אם ספר מוכר עוד מהדורה, זה צ'ופר, משום שלא צריך לעשות כמעט שום דבר, רק להדפיס. הבעיה היא שמעט ספרים מגיעים למהדורה שנייה.
        ה. קביעתך שכוחות השוק צדקו והממשלה טעתה שגויה. כפי שכתבתי בפוסט המקורי, "שנת המבחן" של חוק הספרים לא היתה שנת מבחן בשום צורה ואופן. לא זו בלבד שרבעון שלם הושחת במלחמה, השחקן העיקרי בענף, הרשת שיש לה כמעט 200 סניפים, עמדה לפני קריסה והחליפה בעלות. אם לזה אתה מצרף את הבחירות שהן רק הדובדבן שבקצפת אי הוודאות הכללית שבתוכה שבוי הציבור, אתה מקבל שנת מבחן מאד לא מעבדתית, בלשון המעטה.
        ו. חוק הספרים אולי פוגע בכוח הקנייה של הישראלים, אבל לא בקוראים. מי שרוצה לקרוא כל השנה יכול לקנות 12 ספרים (אחד לחודש זה קצב ממוצע סביר, עם כל מה שיש לנו גם כך על הראש?) במחיר של כ-700 שקלים. מהם ייראה "הסופר הגלובלי" (כלומר סופר ממוצע שמקבל 8% לפי החוק) כ-60 ש"ח.

        נער הייתי גם זקנתי בכמה וכמה ירידים של שבוע הספר, ובחודש המבצעים של דצמבר, וראיתי את הישראלים נושאים עמם שקיות כבדות ובהן 20 ספרים שעלו להם ביוני 600 ש"ח, ובדצמבר שוב 500 ש"ח – כי יש מבצע, אז לא תקנה?
        סך כל ההוצאה השנתית אז: 1100 ש"ח. מתוכם ראה "הסופר הגלובלי" (שקיבל שקל לספר): 40 ש"ח.

        אז הסופרים מרוויחים מהחוק, הקוראים מרוויחים מהחוק (שגם יפוצץ בהכרח את בועת הספרים הבינוניים), ומי נפגע? הרשתות. וגם הן בקטנה. אבל יש להן לוביסטים עם מקלדות בכל מיני מקומות.
        טוב, לפחות הם כותבים קומנטים ולא ספרים.

  8. Pingback: ספרות ברשת: שנה לאחר חוק הספרים – עמדות בעד ונגד החוק; נחשפה הגרסה הראשונה לסדרת הספרים "שיר של אש ושל קרח"; סכסוך משפטי בין אלמנתו של

  9. יונתן יבין

    הנה דבר דואר שנחת בתיבתי המחושמלת אתמול, ואולי ימחיש בצורת דוגמה מהמציאות את הטענות שנשמעו כאן כנגד מבקרי החוק והמבקשים לפוסלו.
    הכותב הוא צור שיזף, והוא שלח אותו בתפוצת נאט"ו, כפי הנראה, כך שאני מרשה לעצמי לפרסמו.

    ——————
    שטרסלר אמר את השטות השבועית שלו ורחלי אידלמן ענתה לו ובמקום להתדיין על חוק הסופרים הנה סיפור קטן.
    לפני שבוע התקשרה אלי אישה בשמונה בבוקר לשאול אם היא יכולה לקנות 120 ספרים של "דרך המשי". אמרתי לה בטלפון כמה יעלה עותק, הסכמתי לתת לה הנחה מתונה שהרי אני גם המו"ל של הספר שלי ונפרדנו כי היא אמרה שתחזור אלי עוד מעט. 
    אחרי שעתיים מתקשר אלי מישהו מהמפיץ שלי – שמקבל את ספרי ב-65% הנחה מהמחיר הקטלוגי ומבקש 120 ספרים בשביל סטימצקי ואומר לי שסטימצקי דורשים עוד 12% הנחה על 55% + 3% דמי שינוע שהם מקבלים.
    אמרתי לא.
    לא משתלם לך למכור 120 ספרים?
    לא תודה אמרתי.
    כי במקרה שלי אני גם הסופר וגם המו"ל ואני יודע מתי אני לא רק מנסר את הענף אלא גם כורת לעצמי את הרגליים.
    אז אל תספר לי על כשל שוק וחוק לא טוב מר שטרסלר, תעשה לי טובה.
    סטימצקי, חצי דואופול הם סחטנים בני סחטנים שספרות לא מעניינת אותם ומצידם שאמשיך לכתוב ולאכול קש עד שאמות. 
    אבל סטימצקי רק חצי אשמים. כי כמו שנותן השוחד והמשחד שניהם חולקים באשמה – כך גם הסחטן וגם הנסחט שותפים – אם המו"לים לא היו פותחים את הרגליים שלהם ומתייחסים לסופרים שלהם (ואל עצמם) כאל דומן חוצות – זה היה נעצר. 
    והכי טוב- קנו ישר מהסופרים , בחנויות הפרטיות או בחנויות המקוונות . 
    החוק הוא טוב
    סטימצקי והמו"לים שלא מגינים על הסופרים – הם הרע.

    צור שיזף

  10. אלונה ספטון

    חןק הסופרים לא ממש משנה את מצב שגרם הזעום של הסופרים ולא את הרווח הממשי מעבודתם ןמהספר שלהם, ו ם לא עוזר לסופרים עצמאיים,
    זה שינה רק דבר אחד שאח אפשר להוריד מחירים מספרים חדשים ולעשות מבצעים. 4 במאה,
    מה שקרה מיד אחרי שבוע הספר הייתה מלחמה ולכן עד היום אין שוק ממשי לקניית ספרים יקרים,
    ככה הסופר שמוציא ספרים מאבד את ערך הספר, למשל אני שילמתי הכל!
    נשיקה ישראלית בשנת 1997 שילמתי 7000שח הספר עולה 40 שח ללא רווח עבודה
    בשאר הספרים הוצאתי באופן עצמאי

    ,,,,,

    ים של אהבה 2012 עלה לי 1000 , את רוקדת עלה לי 1,290 שח ,,,,,, ,נסיכת הכיכר עלה לי 2000שח ולא מכרתי כי מיד היה מלחמה!

    כן כתבתי ספרי ילדים!!!!! אלונה מספרת על חיות מחמד בעיצוב וכריכה קשה עלה לי 10,000 שח מאה שח לספר עלה מ—מי קונה במחיר כזה?
    לכן את שאר הספרים כתבתי לבד, אלונה מספרת על קייטנת בת הים ועל מלקקת הדבש -ספרי ילדים, בסה"כ שילמתי24.000שח והרווח מועט שלא לדבר על שעות העבודה השקעתי, הרבה מאוד עבודה הכל ביצעתי לבדי!!!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *