מאמר דעה מאת מור רוזנפלד ויניב פרקש, חברי ועד איגוד ספר, שפורסם ב-YNET ב-2.6.2022 קישור ישיר אל המאמר ב-YNET שוק הספרים בישראל נמצא במשבר עמוק ומתמשך והיבטים מסוימים שלו גלויים לעין: "עם הספר" קורא פחות ופחות; רשתות הספרים מוכרות משחקים, בובות LOL  וחטיפים סביב ערמות "ספרים במבצע" שנראות אותו דבר בכל סניף וסניף; ומחירי הספרים גבוהים בעשרות אחוזים מארה"ב או בבריטניה. היבט אחר של המשבר מוכר רק לעוסקים בתחום – מתרגמים, עורכים ומגיהים. הפועלים השחורים והאלמונים בדרך כלל של הספרות (על פי רוב – הפועלות השחורות והאלמוניות), מתקשים להתפרנס ממשלח ידם. הספר האחרון שתרגם כותב שורות אלה להוצאה מסחרית (קטנה, קפדנית והוגנת), הכניס לו בשנת 2017 כ-28 אלף שקל ברוטו לשלושה חודשי עבודה. נמוך מהשכר הממוצע במשק, אבל גבוה בכ-45% מהתעריף הממוצע על עבודת תרגום. מתרגם ממוצע היה משתכר על אותו ספר כ-6,400 שקל לחודש בלבד, תמורת עבודה שדורשת השכלה רחבה, ידע מעמיק בשתי שפות לפחות, ניסיון, כישרון ויצירתיות. סקר השתכרות שערך לאחרונה "איגוד אנשי הספר", המייצג יותר מ-120 אנשי ונשות מקצוע בתחומי הספרות, העלה כי עורכות ומתרגמות שהתפרנסו משוק הספרות המסחרית בשלוש השנים האחרונות הכניסו בממוצע 7,800 שקל בחודש. נדגיש: העוסקות והעוסקים בתחום עצמאים כמעט כולם, וההכנסות הן ברוטו, לפני תשלומי ביטוח לאומי, ביטוח בריאות או הפרשות לפנסיה. רציפות התעסוקה אינה מובטחת. זכויות סוציאליות אין, כמובן. עורך יכול לעבוד 10 או 20 שנה עם אותה הוצאה, ואז לגלות שנמצא עורך זול ממנו ולאבד את כל הכנסתו. בלי סנטימנטים. ראינו את זה קורה השנה, וגם בזו שקדמה לה. הוותק עשוי אמנם להעלות את השכר במעט, אבל התעריף הבסיסי נשחק עם השנים. בשנת 2008 קיבלה כותבת שורות אלה על הספר הראשון שתרגמה 800 שקל לכל גיליון דפוס – המדד העתיק שלפיו עדיין משלמים בשוק הספרים (גיליון דפוס כולל כ-4,000 מילה. ספר ממוצע בגודלו כולל בין 12 ל-18 גיליונות דפוס). מאז צברתי 14 שנות ניסיון, תרגמתי רבי מכר רבים וקצרתי שבחים ממבקרים ועמיתים. אבל התעריף שמציעה לי אותה הוצאת ספרים היום נמוך יותר: 750 שקל לגיליון – כ-16% מתחת לתעריף המינימום המומלץ על ידי איגוד אנשי הספר. תעריפים דומים מוצעים בכל רחבי השוק, גם לוותיקות והמוצלחות שבמתרגמות, ומצב העורכות והמגיהות אינו טוב יותר. ולמה זה מעניין את הקורא? כי בלי נשות מקצוע מעולות – אין ספרות טובה. כל סופר וסופרת יעידו שאין כתיבה טובה בלי עריכה והגהה. תרגומים משובחים, טבעיים וזורמים, זקוקים לעיניים בוחנות של עורכים ומגיהים. אבל שכר נמוך, ובמקרים רבים שכר רעב, מבטיח אחת משתיים: שחיקה ותחלופה מהירה של בעלי המקצוע, או עבודה בסטנדרטים נמוכים. ישנם, כמובן, מקרים יוצאי דופן: מתרגם מוכשר עשוי להישאר בתחום ולהישען על שכרה הגבוה של אשתו המתכנתת; עורכת מצוינת עשויה להיות גם זריזה מאוד, וכך בכל זאת לגרד שכר סביר. אחרים עשויים להתפרנס מעבודה מחוץ לשוק המו"לות המסחרית (מטקסטים אקדמיים דרך לוקליזציה ועד משפט והייטק), ולחטוא בספרות פעם בשנה, "בשביל הנשמה". הקורא נאלץ להסתפק בשאריות: שאריות זמנו של עורך שמשלים הכנסה כמורה פרטי, שאריות זמן של מתרגמת שעובדת על טקסטים שיווקיים ביום ומתרגמת ספרים בלילה, ושאריות של אנשי מקצוע טובים פחות, שמוכנים לקבל שכר זעום על תוצרת קלוקלת. בסופו של דבר, התוצאה היא ירידה מתמדת באיכות הספרים היוצאים לאור, המלווה בזילות מתמשכת של הספרות, הקריאה ובעלי ובעלות המקצוע המסורים להן. מה אפשר לעשות בעניין? ראשית, לייצר מודעוּת לבעיה. שנית – מומלץ לקוראים אכפתיים לרכוש ספרים בחנויות העצמאיות המעטות שעוד שרדו בארץ, או באתרי האינטרנט של ההוצאות עצמן, כדי להשאיר נתח גדול יותר ממחיר המכירה בידי ההוצאות, במקום בידי רשתות הספרים. שלישית – על נבחרי הציבור והרשויות הרגולטוריות לפעול סוף סוף לשחרור אחיזת החנק של רשתות הספרים בשוק כולו. רביעית – בעידן הרשתות החברתיות קל לכתוב להוצאות: גם כדי לפרגן על ספרים טובים, גם כדי להעיר על אלה שאיכותם יכולה להיות טובה יותר – בתרגום, בעריכה, בהגהה, או בהדפסה. הַראו שאינכם מוכנים להתפשר על איכות הספרים שאתם קוראים, כלומר על איכותם של בעלי ובעלות המקצוע שאחראים להם.