The post שבועת הסודיות של העורכים appeared first on איגוד אנשי הספר.

The post סדנת מיטוב העבודה עם וורד appeared first on איגוד אנשי הספר.

The post סדנת AI למתרגמים ועורכות appeared first on איגוד אנשי הספר.

The post הרצאה: הדיאלוג הספרותי המתורגם – מי תגלה שמרנות רבה יותר, המתרגמת או העורכת? appeared first on איגוד אנשי הספר.

The post עצות מעשיות לאנשי ספר מתחילים appeared first on איגוד אנשי הספר.

The post עזרו לנו לעזור לכם לעזור לנו לעזור לכם appeared first on איגוד אנשי הספר.

The post "אבודים בתרגום" – מאת טל גנני. כתבה על מצב העורכים והמתרגמים לקראת שבוע הספר, "מעריב עסקים", 1 ביוני 2018 appeared first on איגוד אנשי הספר.

מאת שירז אפיק

פעם, בחיים אחרים, הייתי עובדת סוציאלית. סיימתי את התואר הראשון ויצאתי אל העולם כשאני מאמינה בכל ליבי שאהפוך אותו למקום טיפה יותר טוב. אחר כך נולד לי ילד אחד ואחריו ילד שני. המציאות נתנה לי כמה כאפות כואבות שהחזירו את הרצון הטוב שלי לפרופורציות והעבירו אותי שיעור בענווה, ומתישהו נאלצתי להודות בפני עצמי שהדחף שלי לטפל באנשים היה ואיננו עוד. אבל הסיפורים, הם דווקא המשיכו להדהד בתוכי; כל אותם ניצולי שואה, נפגעי נפש, נכים, מכורים וילדים מבתים הרוסים, כל מאות הסיפורים ששמעתי לאורך השנים המשיכו ללוות אותי ולפעמים גם להציק, כי לא ידעתי איך הם נגמרו ואם הסוף היה טוב. במקביל גיליתי שאני אוהבת לכתוב ושאני אפילו עושה את זה בכישרון מסוים, פרסמתי שני רומנים והבנתי איפה נמצאת התשוקה האמיתית שלי. כך נפרדתי מהעבודה הסוציאלית והתחלתי לעבוד בתחום שהולך וצובר תאוצה בשנים האחרונות: עריכת סיפורי חיים. מדובר בתחום עם הרבה נקודות שוני והרבה נקודות השקה עם כתיבה ספרותית, ואני אנסה לתאר כאן קצת מדרך העבודה שלי ולעמוד על חלק מההבדלים בין התחומים.

אם בעבר, ספרי ביוגרפיה היו בעיקר נחלתם של תעשיינים, אישיויות היסטוריות בולטות או ניצולי שואה, הרי שכיום מדובר במנעד רחב בהרבה של רקע וגיל. לשם המחשה, הלקוח הנוכחי שלי הוא יליד הארץ, צעיר ממני בכמה חודשים, אבל יש לו סיפור חיים שיכול למלא בשקט כרך או שניים.

אז איך זה מתבצע? – קודם כל, אני מניחה את האגו בצד כשאני ניגשת לעבודה, לא משנה כמה הוא מוחה וצורח. זה לא הסיפור שלי, ולא סתם קוראים לתחום הזה ספרות צללים. אם ברומן שאני כותבת אני יכולה לאלץ את הגיבורים שלי לעשות פליק פלאקים, פיזיים או מטאפוריים, כל עוד זה מקדם את העלילה, הרי שבסיפורי החיים אני עוסקת באנשים בשר ודם, שהחוויות שעברו משמעותיות מספיק עבורם כדי שיבחרו להעלות אותם על הכתב, ואני צריכה לכבד את המורכבות שלהם, את השפה הייחודית להם ואת החזון שלהם לגבי התוצר הסופי. אני נפגשת עם הלקוח ומבררת מולו מה החזון שלו לגבי המוצר הסופי, והם שיקבעו. אחת השאלות החשובות ביותר היא: למי מיועד הספר? האם המטרה היא לעורר בקוראים השראה, לנסוך בהם תקווה, לפרוק בפניהם סיפור אישי כואב, להרחיב את הידע שלהם בנוגע להיסטוריה המשפחתית? יש הבדל בין סיפור חיים שיודפס בשלושים עותקים ויחולק בין בני משפחה לרגל חגיגות יום הולדת (או סגירת חשבון עם בעל בוגדני) לבין ספר שיודפס בחמש מאות עותקים ויימכר בתום סיבוב הרצאות, וקהל הקוראים העתידי הזה מכתיב במידה מסוימת את רוח הספר. להבדיל, בעת כתיבת רומן, יסלחו לי הקוראים העתידיים אבל אסור שהם יעניינו אותי. אחרת אני עוד עלולה לנסות לרַצות אותם דרך פשרות בעלילה וויתורים על הסיפור שמתרקם לי בראש.

המפגשים שלי עם הלקוח מתבצעים בסביבה שקטה מספיק בכדי ששנינו נרגיש בנוח וכדי שאוכל להקליט אותו עם כמה שפחות רעשי רקע. לרוב יש צורך בעשרה עד שנים עשר מפגשים בכדי לקבל תמונה טובה, ואני משתדלת ככל האפשר לעבוד בצורה כרונולוגית – אחר כך, בשלב העריכה, כבר אפשר להתפרע. במהלך הראיונות אני מתעכבת מדי פעם על נקודות היסטוריות משמעותיות ועל היבטים רגשיים שהלקוחות מנסים לדלג מעליהם בקלילות רבה מדי ("התגרשנו, היה קצת עצוב אבל תכלס הכל לטובה"). אבל אם בספרים שלי אני נהנית לחפור בקרביים של הגיבורים ומה שיותר מדמם יותר טוב וגם להתעלל בהם מדי פעם רק כדי לראות איך הם יצאו מזה בסופו של דבר, כשמדובר בסיפורי חיים המצב שונה. אמנם אנחנו מגיעים לרבדים עמוקים ככל שהלקוח מאפשר לי – ולא סתם יצרתי את אראלה, גיבורת הרומן "בשורות טובות", כעורכת סיפורי חיים, שהעיסוק הגיאולוגי הזה של חשיפת שכבה אחר שכבה עוזר לה גם בחקירת היעלמותו של אחיה הבכור – אבל בעוד שבסיפורי חיים אני כותבת רק את האמת, אני לא בהכרח כותבת את כל האמת. אם מה שנאמר עלול לפגוע במספר או באנשים הקרובים אליו, אני אנסה לשכנע את הלקוח לעדכן או להשמיט פרטים מסוימים. לא כל סוד משפחתי זקוק לטיהור באור השמש ולא כל סגירת חשבונות, על כל הטינופת הכרוכה בה, צריכה להתבצע דווקא בצורת ביוגרפיה מודפסת. כי בצד השני של המאזניים נמצאים בני אדם אמיתיים, והם יצטרכו להתמודד בהמשך עם השלכות החשיפה הזו.

את היצירתיות אני מתעלת בדרכים אחרות. כאן אולי אין פליק פלאקים, אבל יש משחק עם המשלב הלשוני, או טוויה של העלילה כמו סיפור מתח לקראת האירוע המכונן, פריטה על מיתרי הנוסטלגיה, תחקיר היסטורי, שילוב של שירים שמוסיפים נדבך נוסף לספר. כשאני עובדת על סיפור חיים אני צוללת לתוך חיים של מישהו אחר ככל שהוא מאפשר לי. אני נושאת אותו איתי לכל מקום, חושבת בשפה הייחודית לו ובמטבעות הלשון האופייניות לו ורואה את העולם דרך העיניים שלו.

כל פרק שסיימתי את עריכתו נשלח אחר כבוד ללקוח לעיון והערות. זה הבדל נוסף בין כתיבת ספרות לעריכת סיפורי חיים – בעבודה על רומן מתנהל מעין פינג פונג ביני לבין העורכת: אני מתקנת ומשפצת, שולחת אליה, מקבלת הערות ושוב משפצת ושולחת גרסה חדשה וטובה יותר ואילו בעבודה על סיפורי חיים, הלקוח הוא גם העורך. הוא זה שעבר את החוויות והוא זה ששמו יופיע על הספר בסופו של דבר. אני יכולה להציע את הידע המקצועי שלי, התובנות ואינטואיציית הכתיבה, אבל הוא זה שיחליט אם לקבל אותם ובאילו מינונים.

לסיכום, קלישאי ככל שזה יישמע, אני מאמינה שלכל איש יש לא רק שם אלא גם חתיכת סיפור, ולעתים קרובות הסיפור הזה נמצא לא בהכרח בטראומה או בחוויה המכוננת של חייו, אלא דווקא ברגעים האנושיים שלידם: בן ה-90 שתקוע בתוך נישואין חסרי אהבה, ונזכר באוזניי באחר הצהריים ההוא על שפת האגם, עם אהובתו מלפני המלחמה, ואיך היא סידרה מאחורי האוזן את השיער שהרוח פרעה בתנועה ייחודית רק לה; האישה שהתייתמה מאם בגיל צעיר ובגיל חמישים חגגה בת מצווש מהסרטים עם כל חברי הילדות; המכתבים הישנים שהתגלו בבוידעם מאבא בפלשתינה לאימא בפולין. בעיניי, טביעות האצבע הייחודיות האלה הן לא פחות מאוצרות קטנים, והגילוי שלהן בתהליך הגיאולוגי של העבודה מול הלקוח הוא מהרגעים היותר מפעימים בעבודה כעורכת סיפורי חיים.

שירז אפיק

The post מכתבים בבוידעם – על עריכת סיפורי חיים. מאת שירז אפיק appeared first on איגוד אנשי הספר.

אז נכון, מדובר בתופעה טבעית ומובנת, ובכל זאת היא איננה בהכרח גזרת גורל. אני מאמינה שבעזרת פיתוח וחיזוק מודעות לנושא אפשר לגאול את מקצועות הספר משקיפותם ושכל אחד יכול לעזור בכך מבלי להשקיע יותר מדי מאמץ.

אז איך אנחנו יכולים לעזור לחולל את השינוי המיוחל? לאט ובסבלנות ובסדרה עקבית של פעולות קטנות. לדוגמה – אם את מתרגמת שמפרסמת פוסט בפייסבוק על ספר שתרגמת ויצא עכשיו לאור, הקפידי לתת קרדיט לעורכת התרגום שלך ואולי אף הקדישי כמה מילים לתהליך העבודה איתה. אם אתה כותב בבלוג שלך המלצה על ספר שמצא חן בעיניך, נסה לחשוב מה אפשר לומר על חווית הקריאה והשימוש בשפה בספר וכלול זאת, עם ציון שמות האחראים לכך, בביקורת שלך. אם אתם רואים שהוצאה מסוימת פרסמה שיוצא ספר מתורגם חדש ולא טרחה להזכיר מי תרגם אותו, אל תתביישו לשאול לשם המתרגמ/ת ובכך להבהיר להוצאה שזהו מידע שמעניין את הקוראים. ואם, לעומת זאת, אתם רואים שהוצאה טורחת להפנות זרקור לאנשי הספר שעובדים איתה, תגמלו אותה בכך שתשתפו את הפוסט המפרגן.

כל המעשים הקטנים האלה לא ישנו את פני התמונה בן לילה, אבל עם הזמן הם עשויים להביא לשינוי מחשבתי שישתקף הן בשיפור רמת הספרים שיוצאים לאור והן בשיפור מעמד אנשי מקצועות הספר. אם כולנו נשתף פעולה בכך, אני מאמינה שנקטוף את הפירות של מאמצנו כבר בשנים הקרובות.

חמוטל ילין

The post שקיפותו של המתרגם הזה – מאת חמוטל ילין appeared first on איגוד אנשי הספר.

האם צייר יודע מתי מסתיימת היצירה שהוא עוסק בה? מתי היא מושלמת, סליחה הושלמה, ואף לא משיחת מכחול אחת לא נחוצה לה? האם סופר כותב את המילה האגדית “סוף”, דוחף מעליו את קולמוסו/הרמס בייבי שלו/עכברו, קם ממקומו וזהו – תם ונשלם? ואולי הנושים הדופקים בכוח בדלת הם המחליטים מתי מסתיימת כתיבת האופרה, סניור רוסיני? ומה בדבר תרגום יצירת אמנות, איזה דין חל עליו? האם הדד-ליין הוא הקובע מתי הוא הושלם? החוזה עם המו”ל? אם תרגום הוא יצירת אמנות, כלומר מייצר אמנות, ולו אף בשפה אחרת, כי אז חל עליו אותו חוק: הוא אף פעם לא יושלם. פשוט צריך לקבל החלטה שזהו. תם ונשלם.

ב2006, אחרי חמש שנים של עבודה על פאוסט, זה מה שעשיתי. החלטתי שזהו: אפשר להמשיך עד אין קץ, אבל הגיע הרגע לסיים. ודווקא בעניין הרגע לא נחה דעתי. הרגע החולף.

למעשה זהו מוקד היצירה: כריתת החוזה עם השטן. פאוסט הנואש, שחיים ארוכים של מחקר ולימוד עבש לא קידמו אותו להבנת – נאמר – סוד היקום, מוכן לחתום. מפיסטופלס מתחייב להיות משרתו הנאמן ולקחת אותו למסע שיספק לו את כל התשובות, ופאוסט, כל כך ציניקן, ספקן, blasé, תוקע כף. ואף מוסיף: אם רגע חולף אחד – הרף עין – יהיה כה יפה עד שהוא יבקש לעצור את הזמן, כי אז יקיץ הקץ ונשמתו תעבור לרשות השטן.

עד 2006 התחבטתי. הטקסט היה מוכן לדפוס וכולם חיכו לי. לבסוף הגעתי לפיתרון:

Werd ich zum Augenblicke sagen
Verweile doch! Du bist so schön!
Dann magst du mich in Fesseln schlagen
Dann will ich gern zu Grunde gehn
Dann mag die Totenglocke schallen
Dann bist du deines Dienstes frei..

אם לרגע חולף אבקש לאמור:
השתהה נא מעט, כה יפה ונעים!
תוכל בנחושתיים אותי לאסור,
כי טוב לי המוות על פני החיים.
פעמון אז יכריז על סוף דרכי,
ואתה מחובך אלי נקי.

פאוסט 2006, 113 – 114
האילוצים ברורים: החריזה, המקצב. ואני כה נשביתי בסד “טוב לי המוות על פני החיים” עד שהוספתי לרגע החולף את המילה “נעים”.

הרי תרגום הוא מלאכה יצירתית.

ולא נחה דעתי.

התוספת הקטנה הזאת, מילה אחת! הציקה לי. טרדה את מנוחתי. בכל רגע פנוי שיכתבתי את הקטע במוחי וחיפשתי פתרון נכון יותר. השורות הספורות האלה כתבו את עצמן במוחי בלי הרף. כל פיתרון אחר היה כרוך בוויתור אחר. הסתכלתי בתרגומים אחרים, כולם נאבקו אם הקטע התמים הזה, הוסיפו, השמיטו. לבסוף הרפיתי. ודווקא אז, שנים לאחר שהתרגום ראה אור, מצאתי אותו:

אם לרגע חולף אבקש לאמור:
מה יפית, רגע! שהה נא מעט!
תוכל בנחושתיים אותי לאסור,
ואני ברצון אובד לעד!
פעמון אז יכריז על סוף דרכי,
ואתה מחובך אלי נקי.

פאוסט 2021, 113 – 114
ניצלתי את ההזדמנות להכניס עוד כמה תיקונים חשובים לי, ונחה דעתי. המלבוש – מלבוש.

עכשיו צריך לומר שהפקת ספר כפאוסט של גתה הוא עניין יקר, בוודאי להוצאת ספרים אוניברסיטאית, לא מסחרית. אבל שונים הדברים כאשר בראש ההוצאה עומד מו”ל ועורך כפרופ’ אביעד קליינברג, והוא מבטיח לי נאמנה שכאשר יגיע הרגע לפרסום מהדורה חדשה הוא יכניס את השינויים. גם בטקס חתימת החוזה וגם ברגע שבו, לקראת סוף המחזה, פאוסט הקשיש אכן מבקש לעצור את הזמן. הוא, פאוסט, כבר ויתר על עשייה לעצמו, גייס את כוחות השטן למען האיכרים, ייבש אדמות בים כדי שיהיו להם יותר קרקעות לעיבוד, וכשהוא מתבונן בפועלו, הוא מוצא סיפוק. הנה, הוא מהרהר, זה יכול להיות הרגע, אותו הרף עין מושלם:

אז לרגע חולף אוכל לאמור:
מה יפית, רגע, שהה נא מעט!
ועקבות חיי על פני אדמות
לא יימחו לעולמי עד.

Zum Augenblicke durft ich sagen
Verweile doch, du bist so schon!
Es kann die Spur von meinen Erdtagen
Nicht in Äonen untergehen.

פאוסט 2021, 678

וזה, באמת, הרגע. הרגע שהשטן ופמלייתו מזנקים עליו.

מכל מקום, אביעד קיים את הבטחתו. ממש לפני פרישתו מההוצאה הוא דאג לכך שתצא מהדורה חדשה עם השינויים האלה ושאר התיקונים שביקשתי. הרי הוא יודע שמלאכת התרגום לא מסתיימת.

מילכוד: אם התרגום הוא יצירה – כי אז יש להיות יצירתי. אבל כמה יצירתי? ואם אתה יצירתי – מתי היצירה הושלמה?

29.12.21

——————————————————————————————————

דברים ברוח זו נאמרו במסגרת ערב הענקת פרס סוניה ברשילון למתרגמת מתחילה, שנערך ב-14.10.21

The post האם תרגום מסתיים אי פעם? appeared first on איגוד אנשי הספר.