האם תרגום מסתיים אי פעם?

ניצה בן-ארי

האם צייר יודע מתי מסתיימת היצירה שהוא עוסק בה? מתי היא מושלמת, סליחה הושלמה, ואף לא משיחת מכחול אחת לא נחוצה לה? האם סופר כותב את המילה האגדית “סוף”, דוחף מעליו את קולמוסו/הרמס בייבי שלו/עכברו, קם ממקומו וזהו – תם ונשלם? ואולי הנושים הדופקים בכוח בדלת הם המחליטים מתי מסתיימת כתיבת האופרה, סניור רוסיני? ומה בדבר תרגום יצירת אמנות, איזה דין חל עליו? האם הדד-ליין הוא הקובע מתי הוא הושלם? החוזה עם המו”ל? אם תרגום הוא יצירת אמנות, כלומר מייצר אמנות, ולו אף בשפה אחרת, כי אז חל עליו אותו חוק: הוא אף פעם לא יושלם. פשוט צריך לקבל החלטה שזהו. תם ונשלם.

ב2006, אחרי חמש שנים של עבודה על פאוסט, זה מה שעשיתי. החלטתי שזהו: אפשר להמשיך עד אין קץ, אבל הגיע הרגע לסיים. ודווקא בעניין הרגע לא נחה דעתי. הרגע החולף.

למעשה זהו מוקד היצירה: כריתת החוזה עם השטן. פאוסט הנואש, שחיים ארוכים של מחקר ולימוד עבש לא קידמו אותו להבנת – נאמר – סוד היקום, מוכן לחתום. מפיסטופלס מתחייב להיות משרתו הנאמן ולקחת אותו למסע שיספק לו את כל התשובות, ופאוסט, כל כך ציניקן, ספקן, blasé, תוקע כף. ואף מוסיף: אם רגע חולף אחד – הרף עין – יהיה כה יפה עד שהוא יבקש לעצור את הזמן, כי אז יקיץ הקץ ונשמתו תעבור לרשות השטן.

עד 2006 התחבטתי. הטקסט היה מוכן לדפוס וכולם חיכו לי. לבסוף הגעתי לפיתרון:

Werd ich zum Augenblicke sagen
Verweile doch! Du bist so schön!
Dann magst du mich in Fesseln schlagen
Dann will ich gern zu Grunde gehn
Dann mag die Totenglocke schallen
Dann bist du deines Dienstes frei..

אם לרגע חולף אבקש לאמור:
השתהה נא מעט, כה יפה ונעים!
תוכל בנחושתיים אותי לאסור,
כי טוב לי המוות על פני החיים.
פעמון אז יכריז על סוף דרכי,
ואתה מחובך אלי נקי.

פאוסט 2006, 113 – 114
האילוצים ברורים: החריזה, המקצב. ואני כה נשביתי בסד “טוב לי המוות על פני החיים” עד שהוספתי לרגע החולף את המילה “נעים”.

הרי תרגום הוא מלאכה יצירתית.

ולא נחה דעתי.

התוספת הקטנה הזאת, מילה אחת! הציקה לי. טרדה את מנוחתי. בכל רגע פנוי שיכתבתי את הקטע במוחי וחיפשתי פתרון נכון יותר. השורות הספורות האלה כתבו את עצמן במוחי בלי הרף. כל פיתרון אחר היה כרוך בוויתור אחר. הסתכלתי בתרגומים אחרים, כולם נאבקו אם הקטע התמים הזה, הוסיפו, השמיטו. לבסוף הרפיתי. ודווקא אז, שנים לאחר שהתרגום ראה אור, מצאתי אותו:

אם לרגע חולף אבקש לאמור:
מה יפית, רגע! שהה נא מעט!
תוכל בנחושתיים אותי לאסור,
ואני ברצון אובד לעד!
פעמון אז יכריז על סוף דרכי,
ואתה מחובך אלי נקי.

פאוסט 2021, 113 – 114
ניצלתי את ההזדמנות להכניס עוד כמה תיקונים חשובים לי, ונחה דעתי. המלבוש – מלבוש.

עכשיו צריך לומר שהפקת ספר כפאוסט של גתה הוא עניין יקר, בוודאי להוצאת ספרים אוניברסיטאית, לא מסחרית. אבל שונים הדברים כאשר בראש ההוצאה עומד מו”ל ועורך כפרופ’ אביעד קליינברג, והוא מבטיח לי נאמנה שכאשר יגיע הרגע לפרסום מהדורה חדשה הוא יכניס את השינויים. גם בטקס חתימת החוזה וגם ברגע שבו, לקראת סוף המחזה, פאוסט הקשיש אכן מבקש לעצור את הזמן. הוא, פאוסט, כבר ויתר על עשייה לעצמו, גייס את כוחות השטן למען האיכרים, ייבש אדמות בים כדי שיהיו להם יותר קרקעות לעיבוד, וכשהוא מתבונן בפועלו, הוא מוצא סיפוק. הנה, הוא מהרהר, זה יכול להיות הרגע, אותו הרף עין מושלם:

אז לרגע חולף אוכל לאמור:
מה יפית, רגע, שהה נא מעט!
ועקבות חיי על פני אדמות
לא יימחו לעולמי עד.

Zum Augenblicke durft ich sagen
Verweile doch, du bist so schon!
Es kann die Spur von meinen Erdtagen
Nicht in Äonen untergehen.

פאוסט 2021, 678

וזה, באמת, הרגע. הרגע שהשטן ופמלייתו מזנקים עליו.

מכל מקום, אביעד קיים את הבטחתו. ממש לפני פרישתו מההוצאה הוא דאג לכך שתצא מהדורה חדשה עם השינויים האלה ושאר התיקונים שביקשתי. הרי הוא יודע שמלאכת התרגום לא מסתיימת.

מילכוד: אם התרגום הוא יצירה – כי אז יש להיות יצירתי. אבל כמה יצירתי? ואם אתה יצירתי – מתי היצירה הושלמה?

29.12.21

——————————————————————————————————

דברים ברוח זו נאמרו במסגרת ערב הענקת פרס סוניה ברשילון למתרגמת מתחילה, שנערך ב-14.10.21

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן