פנייה אישית של יניב פרקש, חבר ועד איגוד אנשי הספר, בפרוס שנת 2023.
אנשי ונשות מקצועות הספר: עזרו לנו לעזור לכם לעזור לנו לעזור לכם.
כשעושים למען אחרים, כמה מזה הוא למען אחרים וכמה למען עצמנו? למען התחושה הטובה שאנחנו מקבלים מהעשייה? ולפעמים – למען אינטרסים קונקרטיים יותר?
חברוּתי בוועד איגוד אנשי הספר היא עשייה למען הכלל שיש בה מרכיב מובהק של אינטרס אישי שמעבר להרגשה הטובה. אני אוהב לתרגם ספרות; אני עושה את זה היטב; אבל אני לא מתרגם ספרות כמעט בכלל: כי אני מסרב לעבוד בתעריפים הבלתי-מתקבלים-על-הדעת שמשלמים היום בשוק הספרים הישראלי. אני מסרב לעבוד היום באותו תעריף שבו עבדתי לפני 5, 10 ו-15 שנה. אני מסרב לעבוד 10 או 12 שעות ביממה כדי (לא) לסגור את החודש. אני מסרב לעשות עבודות דחופות במחיר של עבודות לא דחופות. אני מסרב לעבוד בסופי שבוע. אני מסרב לקבל שכר עבודה של חודשיים-שלושה-ארבעה רק חודש-חודשיים אחרי שסיימתי אותה, ואז לנסוע בעצמי כדי לאסוף צ’ק. ומעל הכול: אני מסרב להרגיש שעושים לי טובה (לא אנשים ספציפיים אלא “התעשייה”) בכך שנותנים לי לעבוד במקצוע הזה.
שנים רבות מדי התרגלנו, עצמאים ועצמאיות שעובדים במקצועות הספר, לעבוד עם הוצאות הספרים המסחריות בתעריפים ובתנאים שמבזים את העבודה שלנו ואת הערך התרבותי שהחברה הישראלית מתיימרת לייחס לספרות (עדיין, בינתיים). התרגלנו אבל גם הרגלנו. אם הפעלנו לחץ על ההוצאות, הלחץ הזה היה אקראי, יחידני ובלתי ממוקד, והביא לכל היותר לשינויים מינוריים ברמת הפרט.
לא באשמת העוסקים והעוסקות, כמובן, שעבודתם מטבעה מושיבה אותם ביחידות מול המחשב ומבודדת אותם משאר העוסקים במקצוע. אבל באיגוד אנשי הספר אנחנו מנסים לחבר את הפרטים לקבוצה. כדי שנפסיק לשבת עגומים כל אחד ואחת לבדו בחושך עם ביצה קשה – כמו שאומרים אצלנו בקהילת המתרגמותים והעורכותים – ונתחיל לפעול יחד. כדי שנתחיל *ללחוץ* יחד.
הניסיון הזה התעצם בשנה האחרונה בעקבות שילוב גורמים – שלהי המגפה, עליית יוקר המחיה, תחושה מתחזקת שהגיעו מים עד נפש, וגם (לאחרונה ממש) הסכסוך המתוקשר, המגוחך, הצבוע להחריד בין הוצאת הספרים מודן לרשת הספרים סטימצקי. אבל מעל הכול, הניסיון הזה התעצם כשהחלטנו בוועד לרענן את שורות החברים באיגוד ולהתחיל לגבות דמי חברוּת שנתיים. בעבר החברות בארגון הייתה מסוג “שגר ושכח”: שלמו פעם אחת ועשיתם את שלכם. החלטנו לעבור לגביית דמי חברות שנתיים גם כדי להבין מה כוחנו האמיתי – לראות כמה אנשים אנחנו מייצגים באמת; גם כדי לחזק את המחויבות השוטפת לאיגוד; גם כדי שיהיה לנו סוף סוף מימון לפעילות ממשית. והדבר המשמעותי ביותר שעשינו עם המימון הזה השנה היה להעסיק את משרד יחסי הציבור של פנינה שלֵו. היא אפשרה לנו פתאום לחשוב בגדול, לדמיין שינויים מבניים נרחבים, לחלום על שינוי ביחסי הכוח בין השחקנים בשוק הספרים. שיתוף הפעולה הזה היה משמעותי ביותר סביב שבוע הספר 2022, שבו השמענו את קולנו לא מעט בתקשורת; סביב הסכסוך בין מודן לסטימצקי, שהביא אותנו לכתוב לממונָה על התחרות בבקשה שתבחן את פירוק הדואופול סטימצקי-צומת; ובסוף השנה, כשהשקנו תעריפון חדש אחרי שנים רבות מדי של קיפאון בתעריפים.
והנה אנחנו ב-2023, והגיעה העת לחדש את החברוּת. זה הרגע שבו העבודה שעשינו לכל אורך השנה צריכה לבוא לידי ביטוי בגידול משמעותי במצבת החברים והחברות. רשות הדיבור פה ליובל אביבי, שדיבר עלינו היום (זה השבוע השני ברציפות) בתוכנית הרדיו “מה שכרוך” (דקה 36:30), שאותה הוא מגיש יחד עם מיה סלע:
המכתבים והפניות האלה הם הדרך של האיגוד הזה להראות לכל העוסקים במלאכה שיש פה גוף שהחליט לפעול. הם היו קיימים כמה שנים, והם לא עשו דברים כאלה, שהיתה להם נראוּת ציבורית, ו[ש]סחפו אחריהם את ההמונים. עכשיו הם רוצים להראות שיש פה מישהו שפועל בעניינם ומייצג אותם, שהוא לא שקט יותר, שהוא יפעל, ושאם לא יענו לו הוא ישלח שוב, והוא יציק. […] הם מסמנים לאנשים שהנה, יש לנו 150 אנשים שאנחנו מייצגים עכשיו, צריך להיות יותר. הם מסמנים לאנשים להירשם כחברים ולקבל עליהם את הגוף הזה כמייצג אותם. […] אולי זאת המטרה, שעוד אנשים יבואו ויצטרפו. ואז יהיה להם כוח ועמוד שדרה ל[דרוש ]תעריפים חדשים.
אכן, בסופו של דבר, הדרך היחידה להשיג את המטרה האמיתית שלשמה הוקם האיגוד – תנאי עבודה ראויים עבור נשות ואנשי מקצועות הספר – היא להגיע למסה קריטית של חברים וחברות. רק אז נוכל לעמוד על שלנו מול הוצאות הספרים מתוך ידיעת כוחנו הקולקטיבי. כשמו”לים המציעים לבעלות מקצוע תעריפים שאי אפשר לחיות מהם יקבלו דחייה אחר דחייה – אז ורק אז הם יתחילו להבין שאת הקשיים שלהם אי אפשר להמשיך להפיל עלינו. אם מכירות של ספר אינן יכולות לכסות עלות העסקה מכבדת של כל בעלי ובעלות המקצוע המעורבים בו – פשוט אל תוציאו אותו. לא חייבים.
אם הגעתם עד סוף החפירה הזו אתם כבר מבינים שמה שאני מבקש מכם, קולגים וקולגות, הוא להצטרף השנה – או שוב, השנה – לאיגוד אנשי הספר. כן, גם את שרבת עם ההוא; וגם אתה שֶמה לך ולאיגודים; וגם אתם שרק השנה התחלתם לשקול את דרככם כמתרגמים או עורכים; וגם אתן שאחרי 20-30 שנה במקצוע כבר התייאשתן לגמרי מן המחשבה שמשהו עשוי להשתנות פה אי פעם. כי אם לא ננסה, אז באמת שום דבר לא ישתנה פה אי פעם.
אל תצטרפו בשבילי, תצטרפו בשבילכם. בעצם, יודעים מה? תצטרפו גם בשבילי. למה לא. כי אם אנשי מקצועות הספר ישתכרו יום אחד שכר ראוי, אולי אוכל בעצמי לחזור למה שאני כל כך אוהב לעשות: לתרגם ספרות.