הצלע הרביעית של הספרות

מאמר תגובה שהתפרסם בהארץ

בתגובה על “מה אתם מצפים? שמו”לים ישרפו את הירושה של הילדים שלהם על ספרים?”, מאת גילי איזיקוביץ (“הארץ“, 25.8)

סופרים שצריכים לשלם 20 עד 100 אלף שקל כדי שספריהם יראו אור, וזאת אצל מו”לים מכובדים וותיקים — בתופעה הזאת עסקה גילי איזיקוביץ, שכתבה על כמה פנים חשובים של הבעיה הזאת. וברצוננו להוסיף עוד פן, שלא נזכר בכתבה.

ראשית, נציין שהתופעה אינה חדשה, אף שהיא מתרחבת מאוד: מחברים שילמו עשרות אלפי שקלים על פרסום ספריהם בהוצאות מכובדות, שאינן בתי הוצאה עצמית, כבר לפני יותר מעשור.

שנית, כאשר אנו דנים בתחום הספרים בישראל, חשוב להביא בחשבון שהמודל, או ה”מודל” של תשלום מכיס המחבר, איננו רלוונטי לספרים מתורגמים. לספרי מקור יש מחברים שאולי מוכנים ויכולים להכניס יד לכיסם ולשלם על הוצאתם; בספרים מתורגמים זה איננו המצב, והוצאות הספרים עומדות לבדן במערכה. אם אנו כחברה רוצים שקוראי וקוראות עברית יוכלו לקרוא בשפתם ספרים מרחבי העולם שנכתבו בשלל שפות בתוך פרק זמן סביר מרגע הוצאתם בשפת המקור וברמה גבוהה, צריך למצוא את המודל שייצור כדאיות כלכלית גם לספרים מתורגמים.

ההתמקדות ב”משולש” של מחברים, מו”לים וקוראים, משמיטה את הצלע הרביעית והחשובה של התחום הזה: אנשי המקצוע בתחום הספר —המתרגמים, העורכות, המגיהים. תעריף התשלום לאנשי המקצוע האלה, רובם המכריע פרילנסרים, דורך במקום זה שנים רבות, ולעתים אף נסוג. ככל שתרגום ועריכה נעשים עיסוקים שקשה מאוד להתפרנס מהם בכבוד, כך מתערער מקומה של העשייה הזאת: תרגום ועריכה נדחקים להיות עיסוק משני, לצד עיסוקים אחרים שהם הפרנסה העיקרית; אנשי מקצוע טובים נוטשים את התחום לחלוטין, ואחרים יכולים להרשות לעצמם את העבודה בתחום משום שיש להם גב כלכלי אחר. כמו הכתיבה, גם אלה נעשים עיסוקים השמורים ל”מי שידו משגת”.

ישראל היא ארץ קטנה, והעברית היא שפה שיש לה כמה מיליוני דוברים בלבד. כדי לאפשר עשייה ספרותית ערה ורלוונטית, מחוברת לנעשה בעולם, עלינו לפתור את הבעיות ב”שוק הספרים” באופן שיאפשר תשלום ראוי לאנשי המקצוע האחראים לספרים שאנו קוראים, מקור ותרגום כאחד.

ועד איגוד אנשי הספר, שלומית עוזיאל, חמוטל ילין, שירלי פינצי לב, מור רוזנפלד, יניב פרקש