מכתבים בבוידעם – על עריכת סיפורי חיים. מאת שירז אפיק

מכתבים בבוידעם – על עריכת סיפורי חיים

מאת שירז אפיק

פעם, בחיים אחרים, הייתי עובדת סוציאלית. סיימתי את התואר הראשון ויצאתי אל העולם כשאני מאמינה בכל ליבי שאהפוך אותו למקום טיפה יותר טוב. אחר כך נולד לי ילד אחד ואחריו ילד שני. המציאות נתנה לי כמה כאפות כואבות שהחזירו את הרצון הטוב שלי לפרופורציות והעבירו אותי שיעור בענווה, ומתישהו נאלצתי להודות בפני עצמי שהדחף שלי לטפל באנשים היה ואיננו עוד. אבל הסיפורים, הם דווקא המשיכו להדהד בתוכי; כל אותם ניצולי שואה, נפגעי נפש, נכים, מכורים וילדים מבתים הרוסים, כל מאות הסיפורים ששמעתי לאורך השנים המשיכו ללוות אותי ולפעמים גם להציק, כי לא ידעתי איך הם נגמרו ואם הסוף היה טוב. במקביל גיליתי שאני אוהבת לכתוב ושאני אפילו עושה את זה בכישרון מסוים, פרסמתי שני רומנים והבנתי איפה נמצאת התשוקה האמיתית שלי. כך נפרדתי מהעבודה הסוציאלית והתחלתי לעבוד בתחום שהולך וצובר תאוצה בשנים האחרונות: עריכת סיפורי חיים. מדובר בתחום עם הרבה נקודות שוני והרבה נקודות השקה עם כתיבה ספרותית, ואני אנסה לתאר כאן קצת מדרך העבודה שלי ולעמוד על חלק מההבדלים בין התחומים.

אם בעבר, ספרי ביוגרפיה היו בעיקר נחלתם של תעשיינים, אישיויות היסטוריות בולטות או ניצולי שואה, הרי שכיום מדובר במנעד רחב בהרבה של רקע וגיל. לשם המחשה, הלקוח הנוכחי שלי הוא יליד הארץ, צעיר ממני בכמה חודשים, אבל יש לו סיפור חיים שיכול למלא בשקט כרך או שניים.

אז איך זה מתבצע? – קודם כל, אני מניחה את האגו בצד כשאני ניגשת לעבודה, לא משנה כמה הוא מוחה וצורח. זה לא הסיפור שלי, ולא סתם קוראים לתחום הזה ספרות צללים. אם ברומן שאני כותבת אני יכולה לאלץ את הגיבורים שלי לעשות פליק פלאקים, פיזיים או מטאפוריים, כל עוד זה מקדם את העלילה, הרי שבסיפורי החיים אני עוסקת באנשים בשר ודם, שהחוויות שעברו משמעותיות מספיק עבורם כדי שיבחרו להעלות אותם על הכתב, ואני צריכה לכבד את המורכבות שלהם, את השפה הייחודית להם ואת החזון שלהם לגבי התוצר הסופי. אני נפגשת עם הלקוח ומבררת מולו מה החזון שלו לגבי המוצר הסופי, והם שיקבעו. אחת השאלות החשובות ביותר היא: למי מיועד הספר? האם המטרה היא לעורר בקוראים השראה, לנסוך בהם תקווה, לפרוק בפניהם סיפור אישי כואב, להרחיב את הידע שלהם בנוגע להיסטוריה המשפחתית? יש הבדל בין סיפור חיים שיודפס בשלושים עותקים ויחולק בין בני משפחה לרגל חגיגות יום הולדת (או סגירת חשבון עם בעל בוגדני) לבין ספר שיודפס בחמש מאות עותקים ויימכר בתום סיבוב הרצאות, וקהל הקוראים העתידי הזה מכתיב במידה מסוימת את רוח הספר. להבדיל, בעת כתיבת רומן, יסלחו לי הקוראים העתידיים אבל אסור שהם יעניינו אותי. אחרת אני עוד עלולה לנסות לרַצות אותם דרך פשרות בעלילה וויתורים על הסיפור שמתרקם לי בראש.

המפגשים שלי עם הלקוח מתבצעים בסביבה שקטה מספיק בכדי ששנינו נרגיש בנוח וכדי שאוכל להקליט אותו עם כמה שפחות רעשי רקע. לרוב יש צורך בעשרה עד שנים עשר מפגשים בכדי לקבל תמונה טובה, ואני משתדלת ככל האפשר לעבוד בצורה כרונולוגית – אחר כך, בשלב העריכה, כבר אפשר להתפרע. במהלך הראיונות אני מתעכבת מדי פעם על נקודות היסטוריות משמעותיות ועל היבטים רגשיים שהלקוחות מנסים לדלג מעליהם בקלילות רבה מדי (“התגרשנו, היה קצת עצוב אבל תכלס הכל לטובה”). אבל אם בספרים שלי אני נהנית לחפור בקרביים של הגיבורים ומה שיותר מדמם יותר טוב וגם להתעלל בהם מדי פעם רק כדי לראות איך הם יצאו מזה בסופו של דבר, כשמדובר בסיפורי חיים המצב שונה. אמנם אנחנו מגיעים לרבדים עמוקים ככל שהלקוח מאפשר לי – ולא סתם יצרתי את אראלה, גיבורת הרומן “בשורות טובות”, כעורכת סיפורי חיים, שהעיסוק הגיאולוגי הזה של חשיפת שכבה אחר שכבה עוזר לה גם בחקירת היעלמותו של אחיה הבכור – אבל בעוד שבסיפורי חיים אני כותבת רק את האמת, אני לא בהכרח כותבת את כל האמת. אם מה שנאמר עלול לפגוע במספר או באנשים הקרובים אליו, אני אנסה לשכנע את הלקוח לעדכן או להשמיט פרטים מסוימים. לא כל סוד משפחתי זקוק לטיהור באור השמש ולא כל סגירת חשבונות, על כל הטינופת הכרוכה בה, צריכה להתבצע דווקא בצורת ביוגרפיה מודפסת. כי בצד השני של המאזניים נמצאים בני אדם אמיתיים, והם יצטרכו להתמודד בהמשך עם השלכות החשיפה הזו.

את היצירתיות אני מתעלת בדרכים אחרות. כאן אולי אין פליק פלאקים, אבל יש משחק עם המשלב הלשוני, או טוויה של העלילה כמו סיפור מתח לקראת האירוע המכונן, פריטה על מיתרי הנוסטלגיה, תחקיר היסטורי, שילוב של שירים שמוסיפים נדבך נוסף לספר. כשאני עובדת על סיפור חיים אני צוללת לתוך חיים של מישהו אחר ככל שהוא מאפשר לי. אני נושאת אותו איתי לכל מקום, חושבת בשפה הייחודית לו ובמטבעות הלשון האופייניות לו ורואה את העולם דרך העיניים שלו.

כל פרק שסיימתי את עריכתו נשלח אחר כבוד ללקוח לעיון והערות. זה הבדל נוסף בין כתיבת ספרות לעריכת סיפורי חיים – בעבודה על רומן מתנהל מעין פינג פונג ביני לבין העורכת: אני מתקנת ומשפצת, שולחת אליה, מקבלת הערות ושוב משפצת ושולחת גרסה חדשה וטובה יותר ואילו בעבודה על סיפורי חיים, הלקוח הוא גם העורך. הוא זה שעבר את החוויות והוא זה ששמו יופיע על הספר בסופו של דבר. אני יכולה להציע את הידע המקצועי שלי, התובנות ואינטואיציית הכתיבה, אבל הוא זה שיחליט אם לקבל אותם ובאילו מינונים.

לסיכום, קלישאי ככל שזה יישמע, אני מאמינה שלכל איש יש לא רק שם אלא גם חתיכת סיפור, ולעתים קרובות הסיפור הזה נמצא לא בהכרח בטראומה או בחוויה המכוננת של חייו, אלא דווקא ברגעים האנושיים שלידם: בן ה-90 שתקוע בתוך נישואין חסרי אהבה, ונזכר באוזניי באחר הצהריים ההוא על שפת האגם, עם אהובתו מלפני המלחמה, ואיך היא סידרה מאחורי האוזן את השיער שהרוח פרעה בתנועה ייחודית רק לה; האישה שהתייתמה מאם בגיל צעיר ובגיל חמישים חגגה בת מצווש מהסרטים עם כל חברי הילדות; המכתבים הישנים שהתגלו בבוידעם מאבא בפלשתינה לאימא בפולין. בעיניי, טביעות האצבע הייחודיות האלה הן לא פחות מאוצרות קטנים, והגילוי שלהן בתהליך הגיאולוגי של העבודה מול הלקוח הוא מהרגעים היותר מפעימים בעבודה כעורכת סיפורי חיים.

שירז אפיק

השארת תגובה